קרסו ליסינג בע"מ נ' אברהם ואח'

פסק דין

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה נשוא התביעה. התאונה אירעה בשעת לילה מאוחרת, ברחוב שאול המלך בתל אביב, והיו מעורבים בה שני כלי רכב פרטיים. הצדדים חלוקים ביניהם, הן לעניין נסיבות התאונה והן לעניין האחריות לה.

נהג רכב התובעת העיד שהוא נהג רכבו בכביש ומאחוריו רכב הנתבעים. אורות הרכב סנוורו את עיניו, על כן החליט לסמן לנהג מאחור שאורות הרכב גבוהים. הוא אותת עם ארבעה ווינקרים, ומשנוכח לראות שהדבר אינו מועיל, החליט לבלום רכבו לפני רמזור ירוק, ורכב הנתבעים פגע בו מאחור.

נהג רכב הנתבעים העיד שהוא נהג רכבו בנתיב ריק, ומלפניו לא היו רכבים נוספים. רכב התובעת סטה לפתע ימינה, מנתיב שמשמאלו, ונעצר. הוא בלם רכבו, אך לא הצליח למנוע את הפגיעה. לדבריו, אורות הרכב לא היו גבוהים, ויתכן ורכב אחר הוא שסנוור את נהג רכב התובעת.

תחילה לנסיבות התאונה. הגעתי למסקנה שאין לקבל את גרסת נהג רכב הנתבעים, לפיה רכב התובעת סטה במפתיע לנתיב נסיעתו, ויש להעדיף על פניה את גרסת נהג רכב התובעת. מסקנה זו מתחייבת ממוקדי הנזק בשני הרכבים המעורבים. לפי האמור בחוות דעת השמאים שנערכו לשני הרכבים, בשני הרכבים נפגעו שני פנסי הרכב, הן הימני והן השמאלי, ברכב התובעת שני הפנסים האחוריים, וברכב הנתבעים שני הפנסים הקדמיים. מכאן שהפגיעה של הרכבים היא פגיעת חזית – אחור, ולא פגיעה מהצד. לפיכך, אפילו סטה רכב התובעת ממסלול נסיעתו, עולה שהוא כבר הספיק להתיישר ולהשתלב באופן מלא בנתיב נסיעת רכב הנתבעים.

אלא שאינני סבורה שניתן להשקיף על התאונה כתאונה "רגילה" של פגיעה מאחור, בה, בדרך כלל, האחריות לתאונה רובצת על מי שפגע מאחור. מעדות נהג רכב התובעת עולה שהוא החליט לבלום רכבו לפני רמזור ירוק, בכוונת מכוון, מאחר ואורות הרכב אחריו סינוורו את עיניו. לא רק שעצירה פתאומית בכביש נוגדת את תקנות התעבורה, אלא שהיא מעשה רשלני, בלתי אחראי, לא סביר ולא הגיוני. גם אם נהג רכב הנתבעים התרשל בכך שנסע עם אורות גבוהים (וכאמור, הוא מכחיש זאת), וגם אם נהג רכב הנתבעים התרשל בכך שלא שמר מרחק סביר מהרכב הנוסע לפניו, נהג רכב התובעת התרשל התרשלות חמורה, כאשר יצר מכשול מכוון בכביש.

יש להבחין בין עצירה פתאומית שהיא כורח המציאות, דוגמת הולך רגל שהתפרץ לכביש, ובין עצירה פתאומית ללא כל הצדקה, על אחת כמה וכמה, עצירת פתע שבאה דווקא כדי ליצור מכשול בכביש. הבחנה זו נגזרת הן מחובת הזהירות המוטלת על משתמשי הדרך, והן מהאמור בתקנה 53 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961, לפיה: "לא יבלום נוהג רכב את רכבו פתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה....".

לפיכך, בנסיבות מקרה זה, כאשר נהג רכב התובעת החליט לבלום רכבו באופן פתאומי ומטעמים פסולים, יש לייחס לו אשם תורם משמעותי לקרות התאונה. אינני סבורה כי אשם תורם זה, מגיע כדי ניתוק קשר סיבתי, שהרי אין להתעלם מכך שרכב הנתבעים פגע ברכב התובעת מאחור. עם זאת, בנסיבות האמורות, מידת אשמו של נהג רכב התובעת עולה על מידת אשמו של נהג רכב הנתבעים. כך "נכון וצודק" - כלשון סעיף סעיף 68 לפקודת הנזיקין - לקבוע, וזאת "בהתחשב במידת אחריותו של התובע לנזק".

לאור האמור, נהג רכב התובעת ישא באחריות לתאונה בשיעור של 70%, ונהג רכב הנתבעים יישא באחריות בשיעור של 30%. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת סך של 5,350 ₪ צמוד מיום 27.10.09 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪. כל צד ישא בשכר העד מטעמו. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ב, 11 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: